סולם הצמיחה האישית - חלק ג' 

חלק ג'

שלב 3: וונטלאציה - אוורור רגשות

לאחר שלב המודעות העצמית, ולעיתים תוך כדי שלב זה, מתרחש תהליך של וונטלאציה, ניקוי - קטרזיס. האדם שעבר תהליך של מודעות עצמית, "מקיא" את המצוקות המלוות את חייו. תהליך זה נעשה במסגרת הקבוצה, תוך כדי תמיכה מחבקת ואוהבת של הקבוצה, המהווה ברגעים כאלו קבוצת תמיכה, המסייעת לאדם "העובד", לעבור שלב קשה זה. הוא מספר את הקשיים שלו לקבוצה, הוא מתאר את הקונפליקטים אתם הוא מתמודד. הוא מתאר את בית הוריו ואת מחוזות ילדותו. הוא מתאר את הטראומות שהוא חווה ויוצר המון אמפטיה כלפיו. הוא בוכה ועובר תהליך של היטהרות. זה תהליך קשה, המלווה בסערות רגשיות, בבכי ובהמון כאב.

כמו שכל אדם, גם אם הוא מקבל את האוכל האיכותי ביותר, צריך ללכת לבית השימוש לאחר האכילה, כדי להתרוקן, כך האדם צריך להתרוקן מהפסולת הרגשית אותה הוא חווה בחייו. כל אחד, גם מי שגדל אצל הורים נפלאים ביותר, חווה קשיים, כעסים, עלבונות, שנצרבו בנפשו. מי שלא משתחרר ממצוקות אלו, בין בסדנא או בין במקום אחר, נשאר תקוע עם "עצירות נפשית". זה כואב ומציק ומונע חיים איכותיים. זה גורם לכאבי לב וכאבי גוף. ישנם אנשים שלא מצליחים להשתחרר מהמצוקות שלהם ולאחר מכן הם סובלים מעצבנות, חוסר ריכוז, אולקוס, לחץ דם, בעיות בלב ושאר חוליים. הרגשות תמיד מנצחים ואם לא מטפלים בכאב ומשחררים אותו הוא ימשיך ויציק עד שיטפלו בו. גם אם דוחים את פורקן הכעס והכאב, הרי שבסופו של דבר מגיעים להתמודד אתו ממקום הרבה יותר קשה, ממקום של משבר גופני או נפשי. מצבי רוח, אגרסיביות, ציניות, עצבות ודיכאונות, עלולים להיות גורלו של האדם שלא מצליח להשתחרר רגשית, ולנקות את הכעסים שבליבו.

סימה קדמון ערכה עם מיכל לניר, אלמנתו של הטייס, סא"ל אבי לניר ז"ל, שעונה ומת בשבי הסורי, במלחמת יום הכיפורים, ראיון אישי בידיעות אחרונות, ערב יום הכיפורים תשס"ה (2004). סימה קדמון מתארת את מיכל לניר כאדם ממורמר וכעוס, שלא הצליחה לעבור תהליך של וונטלאציה רגשית, ולא הצליחה להשתחרר מהכעסים. המחיר על "עצירות נפשית" זאת היה כבד. מספרת מיכל לניר :"אני באה ממקום שלא בוכים, והייתי קשה. כי בלי דמעות לא היה מוצא לכל הכאב הזה. שנים לא בכיתי. למדתי, עבדתי, היו לי חברים, היה לי בן זוג - הכל כאילו היה בסדר. אבל היה לי רע. כעסתי על כולם. כעסתי וכאבתי. הרגשתי פיסית מה זה כשהלב כואב....וזה מה שמרגיז אותי. החיים שהלכו. איך חייתי 30 שנה בלי להיות מודעת לכך שבעצם מעולם לא נפרדתי מאבי." ממשיכה ומתארת סימה קדמון את אישיותה של מיכל לניר. "אנשים שמכירים את מיכל לניר, ויש המון כאלה, מספרים על אישה קשה. קשה עם אחרים ועם עצמה, שאומרת תמיד את מה שבליבה, גם כשזה פוגע ומעליב .יש כאלו שאת החשבון איתם סגר רק אחרי עשרות שנים, ואולי לא סגרה בכלל. בגילוי לב מודה לניר שאת הכאב והאובדן הנוראי שחוותה הוציאה בציניות. בעוקצנות". מיכל לניר: "אנשים פחדו ממני. מאד השתדלתי לא לצבור עוולות, מאד השתדלתי להימנע מהחשבונאות הזאת, אבל לא הצלחתי. כעסתי והרגשתי מרומה. גם לא כל כך רציתי להמשיך לחיות. אני זוכרת שמישהי שאלה אותי פעם אם אני לא רואה שהשמש זורחת, שהשמיים כחולים. לא, לא ראיתי. בשבילי הם לא היו כחולים. בשבילי הכל נשבר". (ידיעות אחרונות, 24.9.04)

גם דליה רביקוביץ, ששמה קץ לחייה, מתארת את הקושי בפורקן רגשי. בראיון אחרון שנתנה לפני מותה היא מתארת כמה היה לה קשה להגיע לפורקן רגשי: "אני לא אישה שבוכה. לא בכיתי כשנודע לי שאבא שלי מת, אבל אני גם לא זוכרת שבכיתי בקיבוץ. בהרבה רגעים בחיים הייתי מלאת זעם ותסכול. אבל לא בכיתי. אני יודעת שבזה גם נמנעה ממני ההקלה שיש בבכי. פעמיים בחיי בכיתי, וזה היה בגלל עידו [בנה]. אני חושבת שעידו הוא היחיד שיכול לגרום לי לבכות " (מתוך ראיון עם אמירה לם, ידיעות אחרונות, 26.8.05)

האם לא נראה קשר ברור בין הדיכאון של דליה רביקוביץ לבין חוסר היכולת שלה לבכות כדי להשתחרר מהמצוקות של חייה? האם לא ברור שקטרזיס היה מקל על חייה ואולי אף מצליח לשמור עליהם?

גם מאישיותו של רפול ניתן ללמוד לקח דומה: "כלפי חוץ, ביומיום, זה היה רפול הגיבור עם הידיים המשולבות על הכרס הגדולה שלו. באמצע הלילה, בחדר השינה שלנו, כל השדים צצו ויצאו." עפרה מאירסון, אלמנתו של רפול, מגלה איך מדי לילה הפך הגנרל הקשוח לרדוף סיוטים. (מוסף הארץ, ראיון עם רוני הדר, (6.1.06

"כמעט מדי לילה הוא היה מתעורר ומעיר אותי בצעקות כאב וייסורי תופת איומות ונוראיות שבקעו מגרונו. קטעי מילים, שברי משפטים, דברים לא מובנים. הוא היה אז עולה מאיזה שאול תחתיות, מאיזה גיהנום וממאבק מר שניהל עם אנשים, עם מחבל ערבי, או בקרב סן-סימון במלחמת השחרור. הוא חזר לקרבות ולפציעות שנפצע בפעולות התגמול, בכל המלחמות. באמצע הלילה, בחדר השינה שלנו, כל השדים צצו ועלו ויצאו. אולי זו הייתה דרכו לשמור קצת על שפיות דעתו המדממת. מי יודע מה עוד התרחש בנפשו. תוך כדי שינה הוא היה נלחם ונאבק בכר ובשמיכה והיה שב והולם באגרופים באוויר וחוזר והולם בכלי המיטה ובמזרון ובכל מה שהיה לידו, נאבק עם הסיוטים. הוא הכניס לי בדרך כמה פעמים כמה וכמה אגרופים. אם לא הייתי זזה מיד ומעירה אותו גם אני הייתי חוטפת. לילות קשים היו לנו. איש מהחברים הגיבורים שלו מהצבא, מהמלחמות ומהמשפחה, לא ידע על כך מלבדי.... וללכת לפסיכולוג? איפה, מה לרפול ולפסיכולוג? הצחקת אותו...."(שם.)

"...זה מוזר, כי טליק, האלוף ישראל טל, היה אומר לי שרפול הוא הבר כוכבא שלנו. אבל אני צוחקת. הוא לא הכיר את רפול האמיתי שאני הכרתי, רפול של הלילות, רפול של הסיוטים האיומים, רפול של המתים שלו". (שם.)

אין ספק, שאילו רפול היה משתחרר ומצליח לבטא את רגשותיו, היה לו הרבה יותר קל, אלא שהיה לו קשה לבטא את רגשותיו - נכות רגשית, וכנראה שגם הוא שבוי בתוך הדימוי שהוא ורבים מבני דורו אימצו לעצמם, תדמית של אנשי חייל, ללא חת וללא חרדות. לאנשים כאלו אסור ולא נאה להביע את רגשותיהם, אפילו לא באופן אישי ופרטי. אלא שהרגש תמיד מנצח והוא ניצח גם במקרה של רפול. אם הרגשות לא יצאו ביום, ע"י שיחה, בדיבור, הם יצאו בלילה בצורה של סיוטים. הוא לא ידע לשתף ולהביע את רגשותיו ולכן סבל כל כך. אומרת עופרה אלמנתו :" בהתחלה בשנה הראשונה שלנו ביחד, הוא ממש ממש חשש לשתף, לא ידע איך אני אקבל את סיוטי הלילה שלו, שפשוט הטריפו את נפשו. חזרתי ואמרתי לו שאם היה הולך למטפל טוב והיה נפתח קצת, הוא היה חי כאיש עם הרבה יותר שקט נפשי פנימי ואיש קצת פחות אכול מבפנים." (שם.)

נחזור לעבודה הקבוצתית - קשה להשתחרר, לבכות, "להקיא" את המצוקות. זה דורש המון כוחות נפש, אך לאחר הסערה בא שקט ורוגע. הסיפור האישי המתואר לקבוצה, הבכי הלא נשלט, ההקשבה למצוקותיו של החבר בקבוצה, הם הגורמים המרפאים את האדם ומשחררים אותו. "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי י"ב כ"ה). השיחה, וההתפרצות הרגשית, קשים לאדם וקשים לקבוצה, אך הם מאד משחררים ופותחים לאדם העובר תהליך זה, פתח לתקופה חדשה בחייו. כפי שנהוג לומר בעבודתם של העיתונאים, ש'המחטא הטוב ביותר של העוולות הוא אור השמש', כך גם בקבוצה - חשיפת המצוקות הפנימיות ל'אור השמש' של הקבוצה, מחטא ומרפא.

ברגעים כאלו, החומות הקיימות בדרך כלל בין חברי הקבוצות, נופלות וחברי הקבוצה מתחילים לחוש מאד קרובים ואינטימיים אחד עם השני. נוצרת תחושה של משפחה, ולעיתים אפילו יותר קירבה מאשר בתוך המשפחה, משום שחברי הקבוצה מעלים סוגיות אינטימיות, שאפילו בני הזוג הקרובים ביותר להם, לא תמיד יודעים על קיומם. הלכידות הקבוצתית עולה לשיאים חדשים וחברים נוספים נסחפים בעונג רב לתוך המסעות הפנימיים הללו, מסעות מרגשים שלא ישכחו לעולם על ידי חברי הקבוצה.

לעיתים, התפרצות רגשית אחת לא מספקת, ויש לאפשר לחזור על הוונטלאציה מספר פעמים עד שהאדם מתנקה. לעיתים, יש לחזור על תהליך ההיטהרות בקבוצות שונות ובתקופות שונות, כדי לנקות עוד ועוד את כל מצוקות הנפש, אך השכר למאמץ הוא עצום. תחושות שחרור והקלה.

לעיתים הוונטלאציה לא כל כך דרמטית ולא מלווה בבכי ובתחושת קטרזיס. חלק מהמשתלמים עוברים תהליך וונטלציה בצורה יותר מאופקת ושקטה ועדיין הם יכולים להגיע לשחרור ולהקלה. אין מתכון נכון לאופן הוונטלאציה. עוצמתה לא קבועה ולא מהותית להווייתה, אבל עצם קיומה חשוב מאד לניקיון הפנימי ולטוהר שאותו מרגיש האדם כהכנה לקראת המעבר לשלב הבא.

לא כל חברי הקבוצה מגיעים למצב של וונטלאציה רגשית. רק אלו "שעובדים" ומוכנים להסתכן בחשיפת הבעיות הכי אינטימיות שלהם לפני חברי הקבוצה, הם אלו שיזכו להתקדם ולעלות במעלה הסולם לקראת שלווה פנימית. כאשר מנגבים את הדמעות, ומתאוששים מהתהליך, מסתכלים על העולם מפרספקטיבה אחרת. לאדם "העובד" יש הנאה עצומה ותחושת שחרור, כמו מישהו שהורידו מעליו גיבנת כבדה אותה סחב על גבו כל חייו. גם הקבוצה לומדת הרבה מההתפרצויות הרגשיות הללו, משום שכאשר אדם אחד "עובד", גם האחרים "עובדים" איתו בצורה פסיבית ומרוויחים רווחים מישנים של תובנות על החיים, גם כאשר הם משמשים רק בתפקיד הצופים ותומכים באדם הנמצא במרכז הקבוצה באותה עת.

בשלב זה חשוב שמנחה הקבוצה יאפשר לקבוצה וכל אדם שעבר את תהליך הוונטלאציה להבין מסר בעל חשיבות רבה, כפי שאמר קארל יונג: "כל דבר שמרגיז אותנו באנשים אחרים, יכול להוביל אותנו להבנת עצמנו". כל הנושאים אליהם אנו רגישים, כל הקונפליקטים בהם אנו נתונים, כל החרדות שלנו, כל העלבונות שלנו, כולם מהווים מורים עבורנו. זה לא הזולת שמרגיז אותי. הכעס שלי על הזולת הוא הבעיה שלי ולא שלו. ברגע שאבין זאת אוכל להשתחרר מהכעסים הללו יותר בקלות ואוכל לשלוט יותר בקלות בעצמי וביחסיי עם הסביבה. יש הקוראים למצב זה "חוק המראות" - הזולת משקף לי את הקשיים הפנימיים שלי כמו מראה, הזולת הוא המראה של הכעסים שלי. ישנם מנחים המשתמשים במשפט התלמודי הקצר והקולע: "הפוסל במומו פוסל", כדי לתאר מצב זה. מהטמה גנדי היטב לתאר מצב זה באומרו :"השדים היחידים בעולם הם השדים שבלבנו. שם צריך להתחולל הקרב". לאחר סיום הוונטלאציה מבינים שמה שהציק להם אצל הזולת, זאת הייתה בעיה שלי ולא של הזולת. הכעסים הללו הם זיכרונות העבר אותם אנו נושאים בלבנו, ואתם אנו מתמודדים.

הוונטלאציה ולאחריה תחושת השקט הפנימי והשחרור מעול הכעסים, עוזרים לאדם להגיע לשלב הבא, שלב ההתחזקות.

4. שלב ההתחזקות

לאחר שלב הוונטלאציה האדם מקבל פרספקטיבה אחרת על החיים. ההסתכלות הרטרוספקטיבית על החיים גורמת לו להבין, מה הציק לו במהלך השנים. הוא חושש הרבה פחות מאשר קודם לכן מהמציאות, מהוריו ומסביבתו. הוא מתחזק ומתחיל לחשוב באופן חיובי על החיים. הוא מתחיל להבין מהן השגיאות שהוא ביצע במהלך השנים, כאשר רגשותיו שלטו בו ולא הוא בהם.

האנרגיה שהוא משדר, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ הופכת להיות יותר חיובית. הוא אינו עבד של רגשותיו אלא מצליח לשלוט בהם. הוא אינו בורח למסעות אגרסיביים של מלחמה עם כל מי שנקלע על דרכו ומנגד, אינו מסתגר במערתו הפרטית, בצורה פסיבית. ההתנהגות שלו מתחילה להיות יותר אסרטיבית, כלומר הוא שולט יותר ברגשותיו. מוקד השליטה שלו הופך להיות ממוקד 'שליטה חיצונית' (המצב, ההורים, הסביבה) למוקד 'שליטה פנימי' (הרגשות שלו). הוא משתמש באינטליגנציה הרגשית שלו, כלומר הוא יודע ומסוגל להביע את רגשותיו, בצורה אפקטיבית ואינטליגנטית. הוא לומד להביע את רגשותיו, גם רגשות חיוביים וגם רגשות שליליים, כך שהזולת יוכל לקלוט אותם ולעבד אותם מבלי לחוש מותקף (עקב אגרסיביות) או מנותק (עקב הפסיביות). הוא לומד להסתפק בדיבורים, להסביר את עצמו, לנהל דיאלוג, להקשיב לזולת ולא לתרגם את הרגשות למעשים- ACTING OUT

כתוצאה ישירה מפעולות אלו, האדם מתחיל להיות יותר מרוצה מעצמו. הוא מתחיל לקבל מסביבתו משובים הרבה יותר חיוביים ולכן ההערכה העצמית שלו הולכת ומתחזקת. האדם מתחיל לזקוף את קומתו, להרגיש עם עצמו יותר טוב ולכן הביטחון העצמי שלו הולך ומתחזק. כמו כן, הוא הופך להיות יותר פתוח לקבלת משובים שליליים, כדי ללמוד מהם ולהמשיך את תהליך ההשתפרות. הוא רואה במשוב השלילי מנוף לשיפור ולא "ירידה" שנועדה לפגוע בו.

בעקבות ההתחזקות, האדם לומד מיומנויות בין אישיות חדשות. שוב הוא לא נעלב בקלות מכל אחד, הוא יכול להפעיל אנשים בצורה יותר אפקטיבית, הוא יכול למכור את עצמו או את מרכולתו ללא חשש, הוא יכול לתת שירות איכותי יותר, להיות בן זוג יותר טוב ואף הורה יותר טוב. הביטחון העצמי המשופר משפיע על כל תחומי החיים.

זה לא תהליך קצר. תהליך חיזוק הביטחון העצמי יכול להמשך תקופה ארוכה, אך כתוצאה מתקופה זאת, הוא מרגיש יותר בעל עוצמה אישית, מה שמאפשר לו להגיע מתוך ביטחון עצמי לשלב הבא, שלב הסליחה.